על תכנון אנושי, אדריכלות מסורתית, וצורך ישראלי דחוף לחזור אל הרחוב, הכיכר, החצר והאבן — לפני שהדור הבא יגדל בלי לדעת מהי בכלל עיר.
מסה ראשית פותחת את גיליון הפתיחה של כתב העת, וקוראת לחזור אל מילים יסודיות: רחוב, חצר, כיכר, אבן.
במשך שני דורות התרגלה ישראל לדבר על דיור במונחים של כמות. כמה יחידות, באיזו צפיפות, בכמה מגדלים. אבל עיר אינה רק סיכום של דירות — היא רחוב שבו מותר לילד ללכת לבדו, חזית שבה החנות פוגשת את המדרכה, אבן ששומרת את החום בערב, חצר שבה נפגשים שלושה דורות.
העיר העברית מבקש להחזיר את השיחה הזו למרכז: לקרוא בעיון תוכניות בניין, ללמוד מערים אחרות בלי להתבטל בפניהן, להגן על מה שהיה כאן יפה, ולנסח שפה ישראלית חדשה לבנייה צפופה, אנושית ובת־קיימא.
״איננו זקוקים לעוד מגדל יפה. אנו זקוקים לעוד רחוב שאפשר לחיות עליו — מהבוקר ועד הערב, ובכל שבעת הימים.״
לקריאת מאמר הפתיחה המלא ←מסורת, זהות, רחוב וחיים עירוניים בארץ ישראל — מהשכונות הראשונות של תל אביב ועד היישובים שמעבר להרי יהודה.
חלופות למגדלים, חזיתות פעילות, חצרות ומרקמים אנושיים. ביקורת על תוכניות, וקריאה לפרופורציה.
הליכתיות, רכבת קלה, רחובות מסחריים, כיכרות וחזרה אל הקנה מידה האנושי של הרחוב הישראלי.
אבן, צל, מרפסות, פרופורציות וחומרים מקומיים — על השפה הוויזואלית של העיר העברית והנופים שסביבה.
הגיליון הפותח של כתב העת מוקדש כולו לשאלה אחת: כיצד נראית עיר ישראלית טובה.
שמונה מאמרים, שני ראיונות, מקרה בוחן ולקסיקון מושגים.
פעם בחודש נשלח אליכם גיליון מודפס־דיגיטלית: ארבעה מאמרים נבחרים, מקרה בוחן אחד ולקסיקון קצר. ללא דחיפויות, ללא תמונות מותחות. רק קריאה איטית, מבוססת ויפה.