ישראל בונה היום בקצב חסר תקדים. עשרות אלפי יחידות דיור עולות מדי שנה, שכונות שלמות מצוירות על שולחנות התכנון, ולצידן עולה תחושה מטרידה: מרבית מה שאנו מקימים אינו עיר. הוא לא רחוב, לא חצר, לא כיכר — אלא מתחם.

המאמר הראשון בגיליון הפתיחה של כתב העת מבקש לחזור אל מילים יסודיות יותר: צל, אבן, חזית, מרפסת, מסחר, שכן. מילים שאינן רק נוסטלגיה, אלא תוכנית עבודה.

איננו זקוקים לעוד מגדל יפה. אנו זקוקים לעוד רחוב שאפשר לחיות עליו — מהבוקר ועד הערב, ובכל שבעת הימים.

השאלה אינה האם נבנה. השאלה היא איך. ובאיזו שפה.